החלטה בתיק ת"א 9914-09-09

1.         בפני בקשה למחיקת סעיפים מכתב ההגנה שהגישו המשיבים בתביעה כספית שהוגשה כנגדם על ידי המבקשים. לטענת המבקשים, ההחלטה שניתנה בהמרצת פתיחה 13504-07-08 (להלן גם: " ההחלטה") מהווה מעשה בית דין בכל המתייחס לטענות הנוגעות לזכות המשיבים להחזקה בנכס שהושכר להם על ידי המשיבים לאחר 15.9.08.

2.         בתמצית אתאר את הרקע להליכם שקדמו לתביעה זו:

בין המבקשת 1 ושלומי המאירי ז"ל (המבקשים הנוספים הינם יורשיו) לבין המשיבים נחתמו עוד בשנת 2003 הסכמי שכירות ביחס ל- 3 נכסים. בשנת 2006 חתמו הצדדים על חוזי שכירות חדשים. בשלב מסוים טענו המשכירים להפרות חוזה מטעם המשיבים, הודיעו על ביטול הסכמי השכירות ומשהנכסים לא פונו, הגישו תביעת פינוי. תביעת הפינוי  הסתיימה בהסכם פשרה לעניין מועד הפינוי תוך שלכל צד נשמרה הזכות לתבוע נזקים נטענים מכל עילה. בין לבין ועוד בטרם נחתם הסכם הפשרה, הגישו המשיבים את המרצת הפתיחה נשוא ההחלטה. בהמרצת הפתיחה עתרו המשיבים לסעד הצהרתי לפיו, הינם זכאים להמשיך להחזיק בנכסים 5 שנים נוספות מעבר ליום 15.9.08- המועד שנקבע בהסכמי השכירות. טענתם של המשיבים הסתמכה על הבטחה בעל פה שנטען כי ניתנה להם על ידי שלומי המאירי ז"ל.

3.         בהחלטת בית המשפט מיום 20.1.09 בהמרצת הפתיחה, נדחתה תביעת המשיבים על הסף. בית המשפט קבע בהחלטתו שם כי תקופת השכירות לה טענו המשיבים היתה טעונה על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין מסמך בכתב. לפיכך נקבע, כי אפילו ניתנה בע"פ, הרי ללא מסמך בכתב הינה חסרת תוקף משפטי כעסקה מחייבת. עוד קבע בית המשפט כי טענת המשיבים הינה טענה בע"פ הסותרת מסמך בכתב ולפיכך, לאור סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני, אין לקבלה. גם לגופו של עניין קבע בית המשפט, כי יש לדחות את התביעה שכן משחתמו המשיבים על הסכמי השכירות החדשים, הביעו הסכמתם לתנאים הכלולים בהם  והסכימו להם. בית המשפט קבע בהחלטה, כי תקופת השכירות היתה נהירה וידועה למשיבים והם אינם יכולים להיאחז באמתלה של חוסר ידיעה. בית המשפט קבע, כי משההסכמה הנטענת לא נרשמה בהסכמים הראשונים ומשהמשיבים חתמו על ההסכמים החדשים, הרי יש בכך ללמד שההסכמה בעל פה אינה בתוקף.

4.         כאמור, בבקשה זו טענו המבקשים כי ההחלטה בהמרצה מהווה מעשה בית דין על פיו מושתקים המשיבים מלהעלות טענותיהם המפורטות בסעיפים 56-62,17 לכתב ההגנה של משיבים 2-4 ואשר אומצו על ידי המשיב 1 בסעיף 19 לכתב הגנתו.

5.         המשיבים התנגדו לבקשה וטענו כי הפלוגתא שהוכרעה בהמרצת הפתיחה היתה פלוגתא קניינית ואולם, בתביעה דנן המדובר בפלוגתא חוזית המתייחסת לפיצויי ההפרה הנטענת.

המשיבים טענו, כי יש לאפשר להם להוכיח כי לא היו הפרות חוזיות. כן טענו המשיבים, כי החלטת בית המשפט ניתנה בטרם דן בית המשפט בנושא ולפיכך, במקרה כזה יש לצמצם את הלכת השתק הפלוגתא.

דיון:

6.         הכלל של השתק פלוגתא קובע כי אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת והיא אותה פלוגתא בהליך השני, ואם הפלוגתא נידונה בהתדיינות הראשונה (כך שלבעל הדין כנגדו מועלית הטענה, היה יומו בבית המשפט) והסתיימה בהכרעה מפורשות או מכללא, בממצא פוזיטיבי ובהכרעה חיונית לפסק הדין, הרי יהיו בעלי הדין וחליפהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש (ראה ע"א 246/66 קלוזנר נ. שמעוני בע"מ פ"ד כב' (2) 561, 584, וכן בספרה של נינה זלצמן "מעשה בית דין בהליך האזרחי" הוצאת רמות אוניברסיטת ת"א בע"מ 141).

            בבסיס הכלל של השתק פלוגתא עומדים טעמים שבטובת הציבור שעיקרם יעילות ומניעת הכרעות סותרות של ביהמ"ש שונים העלולות לפגוע ביציבות המשפט ובאמון הציבור.

7.         עוד בטרם אתייחס לסעיפים הספציפיים אותם מבקשים המבקשים למחוק מכתב ההגנה, אדגיש כי אין לקבל את טענת המשיבים כאילו אין להחיל את הכלל של השתק פלוגתא, ביחס להחלטה במקרה דנן. המשיבים טענו, כי בית המשפט בהמרצת הפתיחה לא קיים דיון בנושא, אלא שלא כך הוא. בית המשפט דן בטענות הצדדים והגיע למסקנה, כי יש לדחות את טענת המשיבים לעניין הארכת ההסכם, הן משפטית והן לגופם של דברים וזאת אף אם לא נזקק לשמיעת ראיות לצורך קביעה זו. אי שמיעת ראיות, אין פירושה שבית המשפט לא דן בנושא. בית המשפט דן בטענות והגיע להחלטה כי בכל מקרה, לאור סעיף 8 לחוק המקרקעין, אין תוקף לעסקה הנטענת, ללא מסמך בכתב. בית המשפט אף קבע כי אין המדובר בנסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מקביעה זו שבדין. גם לגופם של דברים, דן בית המשפט בטענות וקבע כמפורט בסעיף 3 לעיל, כי המשיבים ידעו על תקופת החוזה, היו מודעים לה בעת שנחתמו החוזים החדשים והם מחויבים בתקופה המצוינת באותם חוזים. ככל שהמשיבים סברו כי בית המשפט טעה בהגיעו להחלטה זו ללא שמיעת ראיות, היו צריכים לנקוט בהליכי ערעור ואולם אין לקבל את טענתם כי בית המשפט לא דן בנושא. בית המשפט דן, עיין בטענות הצדדים ונתן את החלטתו המנומקת והמפורטת.

8.         זאת ועוד, בניגוד לנטען בתגובת המשיבים, ההלכה שנקבעה בע"א 202/70 אליהו נ. יחזקאלי ושהיתה נהוגה בעבר, השתנתה עם מתן פסק הדין בע"א 2237/06 בנק הפועלים נ. בלה ויינשטיין ואינה נוהגת עוד. בפסק דין ויינשטיין, הנתבעת לא התייצבה לדיון ולכן נתן בית המשפט פסק דין אשר דחה את בקשת הרשות להתגונן שהגישה. בית המשפט העליון קבע , כי גם פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות ומבלי שהתקיים דיון לגופו של עניין, משתיק לגבי העלאת הטענות שנידונו בבית המשפט. אמנם כב' השופטים נאור ורובינשטיין השתיתו קביעתם הן על קביעה שפסק הדין יצר השתק פלוגתא והן על דיני מניעות ואילו כב' השופט מלצר הצטרף לתוצאה רק על סמך דיני המניעות. אולם, עם מתן פסק דין זה, שונתה כאמור ההלכה שהיתה נהוגה עד אז (ראה רע"א 7746/0 טוויל נ. בנק לאומי, ת"א (שלום נצרת) 4248/04 ד"ר עבדלה באדי נ. בנק דיסקונט).

            כאמור, במקרה דנן, אינני סבורה שמדובר בהכרעה ללא דיון, שכן בית המשפט דן בטענות הצדדים. אך גם אם כך היה, משניתנה ההחלטה והוכרעו הטענות, לא ניתן להעלותם בשנית ואין לאפשר מצב בו ידון ויכריע בית משפט זה שוב בטענות שכבר הוכרעו מפורשות בהחלטה.

9.         גם הטענה כאילו התביעה דנן הינה חוזית ולא קניינית, אינה מונעת החלת הכלל של השתק פלוגתא. די בכך שבשני ההליכים הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית או משפטית שנידונה והוכרעה פוזיטיבית. הבחינה צריכה להיות ביחס למסכת העובדתית ולטענות שהועלו על ידי הצדדים ואין חשיבות לסעדים שנתבעו בשני ההליכים, ללבוש הפרוצדוראלי או לסיווג המשפטי של שניהם. בין אם הכרעת בית המשפט בהחלטתו הושתתה על נימוק קנייני ובין אם הטענה עתה, נטענת במישור החוזי, הרי משבית המשפט דן והכריע כי אין לקבל את הטענה שבין הצדדים התקיימה עסקה מחייבת מעבר לתקופת השכירות הרשומה בחוזים, הרי המשיבים מושתקים מלהעלות טענה זו שוב.

10.        ומכאן לבחינת הסעיפים בכתב ההגנה:

            סעיף 17- בסעיף 17 נטען על ידי המשיבים כי חתמו על החוזים החדשים בסברם שהם זהים לחוזים הישנים וכי לא ידעו כי בוצעו בהם שינויים. בית המשפט קבע מפורשות בהחלטה כי המשיבים היו מודעים לפרטים שהתווספו לחוזים החדשים. בית המשפט קבע כי ראיה לידיעה היא שלצד התאריך שהודפס 9.8.08 קיימת מחיקה ובמקום זה, שינו הצדדים את מועד הסיום לתאריך 15.9.08 ולפיכך נקבע: " מן האמור לעיל עולה כי תקופת השכירות היתה ידועה ונהירה למבקשים וממילא בחתימתם על חוזי השכירות החדשים, הם הביעו הסכמתם לתנאים הכלולים בהם" (עמ' 6 לפסק הדין).   בהמשך קבע בית המשפט מפורשות, כי המשיבים אינם יכולים להיאחז באמתלה של חוסר ידיעה.

מוכאן שהטענה המועלית בסעיף 17 כבר הוכרעה. ככל שהמשיבים סברו כי בית המשפט לא יכל להגיע לקביעותיו ללא שמיעת ראיות, היו צריכים לנקוט בהליכי ערעור. אולם, משלא עשו כן, הפכו הקביעות הנ"ל לחלוטות והמשיבים מושתקים מלהעלותם במסגרת הגנתם לתביעה דנן.

11.        סעיף 58 - בסעיף זה, על סעיפיו הקטנים, מועלות אותן טענות המתייחסות להבטחה של שלומי המאירי ז"ל כבסיס להארכת החוזה הנטענת, תוך אזכור אותם אנשים שהיו, לטענת המשיבים, עדים להבטחה. אותן טענות הועלו בהמרצת הפתיחה ואותם עדים אף הגישו תצהירים בהמרצת הפתיחה. בית המשפט הכריע כאמור, לגופם של דברים וקבע פוזיטיבית כי אין לקבל מבחינה המשפטית ואף לגופם של דברים, את הטענות להארכת החוזים על בסיס הבטחה בעל פה. לפיכך, מושתקים המשיבים מלהעלות טענות אלו בהליך זה.

12.        סעיפים 56-57-59 - מתארים את ההליכים שקדמו להחלטות בית המשפט, את הסיבות שהביאו את המשיבים להגיש את המרצת הפתיחה ואת אמונתם עת פתחו באותו הליך. המדובר בתיאור ולא בהעלאת טענות עובדתיות שהוכרעו ולפיכך, אין למחוק סעיפים אלו.